החלטה בתיק ת"א 19803-12-11

רקע

בפניי בקשה מטעם הנתבע 1  (להלן: "המבקש") לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי.

לכאורה, על פי ייפוי כח שהוצג בצירוף לתביעה, רכשו בשעתו המבקש והמשיב 1 (להלן: "המשיב", או ה"התובע"), יחדיו, מן הבעלים הרשום של חלקה 26 בגוש 16582 (להלן: "המקרקעין" ו/או "הנכס") חלקים מזכויותיו.

בתביעה העיקרית  מבקש המשיב לאכוף את הסכם המכר ולרשום את חלקיו במרשם המקרקעין.

טענות המבקש

לטענת המבקש, התובע הגיש את תביעתו ביום 12/12/11 חרף התיישנותה.

לטענתו, המשיב לא רכש אף חלק מהמקרקעין או מהנכס ואין לו כל זכות בנכס ו/או במקרקעין מכל סוג או שהוא.

לטענת המבקש, בתאריך 08/04/72 הוא רכש מהנתבע 19, בנו של הנתבע 18, 1,622 מ"ר משטח החלקה וכן קיבל פסק דין הצהרתי בעניין זה ביום 08/06/80 שלאחריו נרשמה הערה אזהרה בטאבו.

עוד נטען כי בשנות השבעים מכר הנתבע 18 שטח של 2,506 מ"ר מהחלקה לנתבע 9 והלה מכר חלקים אלה לנתבעים 7 ו- 8 ועסקאות אלה נרשמו בטאבו בתאריך 23/06/73.

לאחר העסקאות הנ"ל נותר הנתבע 18 בעלים רשום של 2,616 מ"ר בטאבו. חלקים אלה הינם בבעלות המבקש ובחזקתו ועל חלקים אלה בנויים וקיימים ארבעה בתים השייכים למבקש ולבניו.

לטענת המבקש, בנוסף לחלקים שהוא רכש ביום 08/04/72 הוא רכש בתאריך 23/04/83 מאת הנתבעים 3-5, 1/6 חלקים מהחלקה ומאז שנת 1972 הוא מחזיק בנכס, עושה בו שימוש כבעלים ואף בנה עליו בתי מגורים (ראה ס' 8 לבקשה).

לטענת המבקש, המשיב מסתמך על ייפוי הכוח שפג תוקפו לפני יותר מ- 12 שנה.

לטענתו, המשיב מבקש לבטל עסקאות שנעשו בתום לב ובתמורה מלפני עשרות שנים וחלקן כבר נרשמו בטאבו בשנת 1973, כלומר, עסקאות שקודמות לעסקה שמכוחה טוען המשיב לזכותו בנכס והמוכחשת כשלעצמה.

לטענת המבקש, עילת התביעה של התובע/המבקש נולדה עוד ביום 23/04/83 אך המשיב היה מנוע מלרשום את המקרקעין/הנכס על שמו  כתוצאה מעסקות קודמות בחלקה שפרטיהן מופיעים בנסח הטאבו מאז וכן בספרי משרד מיסוי המקרקעין והוא הגיש את תביעתו ביום 12/12/11 כעבור יותר מ- 29 שנים.

לטענת המבקש, התביעה אינה תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים אלא תביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין מוסדרים ועל כן לא חלה עליה ס' 159 (ב) לחוק אלא חל עליה ס' 5 (2) לחוק ההתיישנות שקובע כי תקופת ההתיישנות היא 25 שנה במקרקעין מוסדרים (מקרקעין שנרשמו לאחר פקודת ההסדר, קרי לאחר שנת 1969).

כן נטען כי ס' 159 (ב) לחוק המקרקעין קובע כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים אך הסעיף הנ"ל חל רק על תביעה לקיומה של זכות רשומה במקרקעין מוסדרים ובמקרה דנן העסקה בגינה תובע המשיב לא נרשמה לעולם. התביעה מבוססת על                שני מסמכים:

1.         מסמך משנת 1958 (נספח ב' לתביעה).

2.         מסמך משנת 1983 (נספח ג' לתביעה).

משני מסמכים אלה עולה כי התביעה התיישנה שכן חלפו למעלה מ- 25 שנים.